אוי איזה שנה וחצי וזה לא הסתיים. אנחנו חווים מוות ושינוי, יום יום, זה חלק מהחיים שלנו היום. הקבוע הוא השינוי, הקבוע הוא ה"מוות". "מוות" ביחסים, "מוות" בקרירה, מוות של המוכר. הטבע משתנה. הכול זמני והשינוי הוא קבוע.
זמניות, ארעיות, אי ודאות, נתפסים כמשהו כואב. אנחנו לא נהנים מהם. אבל, כל מה שמסתיים הוא התחלה של משהו חדש וטוב, לא פחות. ההווה נורא מפחיד אנשים, לכן בורחים לעבר או לעתיד. אנחנו מפחדים שלא יעריכו אותנו, מפחדים שאנחנו זיוף אחד גדול וזה רק עיניין של זמן, עד שיגלו את זה בחוץ. כל האנשים הכי חכמים שאני מכירה מרגישים ככה. ככל שהם מצליחים יותר.
אנשים שמפחדים יודעים, באינטואיצייה שלהם, שיש משהו לא אמיתי, לא מדוייק, בחיים שלהם, מזהים את המציאות המדומה, שחונכנו לחיות בה.
כולנו נדרשים ללבוש מסיכות והן חונקות.
אנחנו במהות שלנו יצורים חשופים, רגישים, מתמסרים, אוהבים, מפרגנים, לא יהירים.
נמאס לנו להתעלם מהקולות שלנו. הם הופכים עם הזמן לרעשים, כי אנחנו מתעלמים מהם. אז הם מרעישים יותר וזה בלתי נסבל.
כשאנחנו בדיאלוג עם האמת בחיים שלנו, זה כואב. במסע שלנו, אנחנו לא יודעים מה יקרה, לא יודעים לאן זה יוביל. אנחנו חייבים לזרום עם השינוי ולהבין שגם כשהקרקע נשמטת לנו מתחת לרגליים, עלינו להפסיק לאחוז, במי שאנחנו חושבים שאנחנו, לשחרר. החיים לוקחים אותנו לאן שצריך. מביאים לנו הזדמנויות מיוחדות לנו. כל שיעור/אתגר בחיים מגיעים בזמן, הנכון לנו. ההגנה שאנחנו רוצים מפני כאב, רק ממלאת אותנו יותר בפחד וניכור ואז אנחנו הופכים לנפרדים יותר, מעצמנו.
הקורונה הציפה המון פחדים וחרדות קיומיות אמיתיות. אבל המשבר הזה חייב לשחרר משהו טוב, להרבה מאוד אנשים. להשתחרר מהנרטיב, מהסרט הישן של חיינו ולתת לחיים לקחת אותנו לאן שאנחנו צריכים להגיע.
רק האמיצים, משחררים ויגיעו רחוק.
תנשמו עמוק, תפקחו עיניים, שחררו.
די להפוך כאב לסבל.
אחרי שאנחנו עוברים דרך חיים, אנחנו מגיעים לגיל מסוים ובשל יחסית, רגשית, אנחנו מעיזים להסתכל לפחד בעיניים, אנחנו מבינים שאנחנו שלמים עם כל ה"דפקטים" שלנו. אין לנו לאן לברוח. מה שיש לנו הוא טוב, הוא נפלא, כמו שהוא וזה הכי טוב שיש.
אין טוב יותר מזה, לא חסר לנו כלום.
הכול זמני והכול שלם הרגע. הכול עובר גם הטוב וגם הרע.
מפסיקים לרחם על עצמינו ולוקחים אחריות.
בכאוס נמצאת תודעת החוכמה. בדיוק כשאין התאמה ויש חוסר שקט, אין לנו מה להפסיד. זה המבחן האמיתי. לא לוותר. להפסיק לברוח. הדרך היא המטרה ולא האמצעי.
החיים לא נעשים טובים יותר, אנחנו נעשים, יותר טובים.
התנאי לאושר והצלחה הוא להעיז, לא לוותר על החיים שלך, לא לתת לפחד להשתלט עליך, לעשות. צעד אחרי צעד. לא מעשים גדולים, אלא מסע ולא לאבד קשר עין עם המטרות שלך. אין דבר כזה כשלונות. יש תוצאות לא טובות. הן זמניות! אין מה לעשות עם פחד וחרדות וקיבעון. יש רק לקבל אותם בלי לעשות כלום חוץ מלהיות מודע לקיומם. אבל חייבים את הצעד הראשון לשינוי. להעז. ואז תראו פתאום שדברים מסתדרים, ללא פרופורציה, לצעד הקטן שלכם.
מי שמבין בניהול סיכונים מבין שאסור לנו להיות תקועים במקום, צריך לפזר אותם, להרבה תחומים ובטח כאשר הינך תלוי/ה באחר. החופש הוא ביכולת לקבוע את סדר יומינו. עצמאות כלכלית, חברתית ואישית.
סוד ההצלחה הוא שאין כל סוד ומי שמגיע לפסגה יודע שאין פסגה.
אנשים מחפשים אושר. החיפוש הזה מחזיר אותנו, אחרי שהצלחנו והשגנו את מטרותינו, לבסיס בו האושר קשור בחברות ומשפחה, בקבלה ונתינה, להיות משמעותי, בלחיות את החיים שלך עם השפעה אמיתית ולפי האמת והדרך שלך.אני לא אומרת לכם שכסף איננו חלק מאושר. הוא כן. כסף הוא אנרגיה ואם משתמשים בה נכון, זאת אנרגיה חיובית שמאפשרת הורדת שפע לחיים שלנו ושל אחרים.
בעיני אין הפרדה בין עסקים, רוח, רגש. הם כולם משולבים יחד.
נשים נפגעו כלכלית יותר בקורונה, בגלל שעוסקות בתחומים טיפוליים, יעוץ ושירות וגם בגלל שלא לוקחות סיכונים. עסוקות בלתת יותר מאשר לקבל, לעצמן.
בלי לקיחת סיכונים, אין הצלחות גדולות. נשים מוותרות, כי חושבות שהן לא מספיק טובות. זה ממש לא נכון. במבחן התוצאה עסקים של נשים מצליחים יותר מעסקים של גברים. מחקרים מראים שחברות עם נשים מייסדות הנם בעלות ביצועים עסקיים גבוהים ב 63% מהשקעות בחברות שיש בהם רק גברים. לא סתם אנחנו מקימות קרן הון סיכון שתשקיע בנשים. זה עסק מצויין, לכל העולם שלנו היום.
לסיכום רציתי לאחל לכם שנה,
שבה נהיה ראש ולא לזנב של פנתרה, שנהיה יותר ביחד מאשר בנפרד, שנגשים חלומות אישיים, שנהיה טובים לעצמינו, שנקים עסקים מצליחים, עם השפעה וערך אמיתי שתורמים לחברה ולקהילה ולכדור הארץ שלנו. שנהיה משמעותיים, לעצמינו ולאחרים.
אוהבת אותכן/ם.
