מה לא אמרו כבר נשים חכמות ממני על עבודה מהבית.
שהיא מאפשרת להן לאזן בין כל החלקים בחיים; שהיא חוסכת להן זמן, כסף ומאמץ; שהיא מייתרת הוצאות מצחיקות כמו תשלומי חניה או מסי כביש אגרה.
כאשר פתחתי את העסק שלי לפני כעשור, נשבתי בקסמם של אותם יתרונות "פרקטיים", ובעצם, למה לא? יש לי בית, ובתוכו כל מה שיזמית צעירה ומבטיחה צריכה – שליטה. על שעות העבודה. על אפילו על עצמת המזגן.
חלום. מעט לאחר שהתרגלתי, והגם שבמהלך אותן שנים הגעתי להישגים מקצועיים בהחלט נחשבים, גיליתי כי כל אותם יתרונות מתפרקים לנגד עיני כמגדל קלפים רעוע. אחד אחר השני.
מה שלא ידעתי, ומה שאותן חובבות-עבודה-מהבית לא טרחו לציין, הן תחושות הבדידות, הבלבול, התסכול והעובדה כי העבודה, לעולם באמת אינה נגמרת.
מה חשבתי שאני יודעת על עבודה מהבית (ומה קורה באמת):
הפנטזיה: אני עובדת סולו, בפוקוס פנימי וללא הסחות המציאות: אני לגמרי, לחלוטין ובאופן מלא – לבד.
יודעים מתי שמתי לב, שמשהו לא ממש בסדר? גם כשהיו לי טונות של עבודה ותקשורת שוטפת מול עשרות לקוחות לא ראיתי אדם. אחד. בודד. ביום עבודה של 10 שעות.
ולא רק שלא ראיתי אף אחד, גם לא הוצאתי הגה מפי.
כשהיה קשה בכיתי לבד, כששיחקתי אותה רקדתי ריקודי סלון קטנים לבד, התלבטתי לבד, ולמדתי על בשרי שיעורים חשובים. לבד.
אף אחד לא סיפר לי ואולי קצת שכחתי בעצם, שמקום עבודה הוא יותר ממקום עבודה. הוא קהילה. הוא מרחב תמיכה, ומקום נעים לשמוח ולצמוח בו. ואני, יצורה חברתית שכמוני, התחלתי להתגעגע.
הפנטזיה: אני, אנוכי ועצמי מצליחות לפרוץ גבולות המציאות: אני לא באמת מצליחה להתקדם
אח אחחח. לא לימדו אותך לא לצפות לכלום משום דבר ואף אחד?
כבר יכולתי לקרוא את הראיון על עצמי, במגזין עסקים נחשב לקראת ראש השנה, עטופה בנייר כרומו מבריק ועבה.
כבר יכולתי לראות אותי בחליפת עסקים לבנה ומבליטת יתרונות, מספקת השראה לאנשים צעירים. "תראו אותי ואת האימפריה שלי. התחלתי מחדר קטנטון. את הכול השגתי לגמרי בעצמי".
(עוד) לא קרה.
ככה זה. כשבאים עם ציפיות גבוהות מדי, קשה לשים לב לעובדה שאין שם אף אחד בייבי, שיראה אותך, יזהה בך יתרונות, ייעץ, יעשה איזה פרוטקשן נחמד, יזהה בלמים פיננסיים, יכפכף (על כישלונות) ויספק בונוס נאה (על הצלחות).
אין מה לעשות, כשרחוקים מהצלחת, כשחסר חיכוך עם מנהלים, קולגות, מנטורים או סתם שותפים לחדר, קשה לדעת על הזדמנויות לפיתוח, ולא משנה עד כמה אתאמץ, אני לא באמת אדע מה התחדש בתחום.
שלא לדבר על כך ההתפכחות מהאשליה הגדולה ביותר. ובכן לא. העבודה מהבית אינה באמת יותר פרודוקטיבית. ואם לדבר על פרודוקטיביות.
הפנטזיה: אני מצליחה לאזן, למנן ולהפריד בין זמן-בית לזמן-עבודה המציאות: אני תמיד אהיה ברירת המחדל
ידע כל עובד עברי בביתו. לעבוד בבית זה אומר, שכל מה שהצטבר בלו"ז הביתי ייפול עליו.
בעל מקצוע בא ב-11:00? עליו. הילד העלה חום פתאומי? עליו. סידורים, עניינים, סגירות ורעשים? עליו.
בטח עליו. הרי הוא בבית.
גם אם הלו"ז צפוף, הפרויקטים נערמים, האסטרטגיות צועקות ומה יש עוד לומר שלא נאמר, על הציפיות העצמיות? – זה הרי מתבקש.הוא בבית.
ואז, או שהעבודה תידחה ותתפוגג, או, (וזה המקרה הנפוץ יותר), העבודה תחכה לזמנה ותתממש בזמנים אחרים. כמו למשל, בשעה שכולם ישנים. כמו למשל, בשעה שכולם מבלים. כולם, חוץ מהאדם העובד בביתו.
לא רוצה יותר גם וגם.
לא רוצה גם פגישה עסקית וגם מטבח פתוח. לא רוצה גם שיחת ועידה וגם מכונת כביסה. לא רוצה גם בניית אסטרטגיה וגם קווים לא ברורים בין 2 הצדדים.
ולכן, על אף שאני מאמינה בהעצמה נשית שקטה ופנימית, וממילא לא מתחברת לכל ההייפ המלחמתי, שמחתי לגלות את PANTHERA.
סוף סוף מתחם מקצועי באמת, שלא מקבל כל אחת, אלא רק את החולמות, המעזות והמתעקשות ביותר.
מהי PANTHERA?
PANTHERA היא חממה להאצת קריירה ובה חלל עבודה משותף ואישי, קמפוס לימודי, חלל נטוורקינג, מועדון ערב, והכול תחת קורת גג אחת.
חלום. הנה זיהיתי סוף סוף מקום שמבין אותי, מספק לי תוכן, חוויה וערך משמעותי.
ראשית, שמחתי לגלות שמתחם PANTHERA מקבל נשים ועסקים בבעלות נשית בלבד.
אתם יכולים לקרוא לזה הפליה מתקנת, אולם עבורי, מדובר בלא יותר מאשר פתרון בהתאמה אישית.
המתחם מספק כלים, עצה טובה ונוכחות שוטפת של מנטוריות ונשות עסקים מעוררות השראה, המסייעות לכל אשה מקצוענית, יזמית, יוצרת, מנהלת ובעלת עסק, להצליח יותר.
עם מודלים מעוררי השראה, תמיכה ורצון עז להצליח, אני חושבת שאני בדרך הנכונה.
———————————————————————————————————————-
המתחם פותח שעריו לנשים בעלות עסקים, מנהלות בכירות וכל אישה המבקשת לעבוד ולצמוח בקהילה מובחרת.
בשעות הערב חלל העבודה הייחודי הופך למועדון בילוי סגור ואקסקלוסיבי, המציע תוכן חווייתי ובעל ערך לחברותיו.
ייפתח בסוף 2018.