ספונג'ה באמצע הרצאה – עולם בקשר וירטואלי

ספונג'ה באמצע הרצאה – עולם בקשר וירטואלי


תקשורת קיימת בקרב בעלי חיים ובני אדם משחר הימים. היא שירתה פרטים בקהילה הקטנה, בשבט. תקשורת מהירה ומיידית, בין אדם שביטא את עצמו בה בעת שהשני התבונן והקשיב לו, במרחב פיסי משותף. לקדמונים הייתה בעיית אופרטיבית מרכזית אחת: אם מישהו התרחק מהשבט, לא התאפשר לו לתקשר. מכאן התחיל המסע המפואר לחידושים תקשורתיים שפתרו את הבעיה ושינו את הדרך בה אנו מתקשרים לנצח: יתדות, הירוגליפים, כתיבה על קלף, על נייר, דיו, נוצה, יונת דואר, מעטפה, בול, עיפרון ועט, דפוס, תחבורה מובילת דואר, מצלמה, טלפון, רדיו, קולנוע, טלוויזיה, אינטרנט. כמובן שאמצעים אלו גם פתרו שאיפה לתיעוד והנצחה של מסר.

האבולוציה הטמיעה בכל אורגניזם ארגז כלים רב מערכתי שתומך ביכולתו לתקשר. מרבית התקשורת בין כלל האורגניזמים, מחלקיקי תא ועד בני אדם – אינה מילולית. היא מבוססת קלט חושי תת הכרתי: מחוות פנים, פוזיציות גוף, ריחות, טון הדיבור, המבט בעיניים. אנו בנויים לתקשר במלוא החבילה: מילולית ולא מילולית. אנו בנויים לקבל מסרים בזמן שילוחם אלינו, תוך כדי התהוותם וביצועם: בזמן שיחה פנים אל פנים, הדובר מרכיב בזמן אמת את המסר ומשדר אותו לשומע, בליווי מחוות וטונים אותם השומע קולט ומעבד. סך כל התשדורות הללו, מכל הערוצים בהם הדובר משגר את התוכן, הופכים לקלט שלם בצד המקבל. מספיק מצמוץ אחד קטן של הדובר, והקלט אצל השומע יהיה – "האדם הזה משקר".

ברם, כל אמצעי התקשורת לדורותיהם, משתמשים רק בחלק ממרכיבי התקשורת האנושית, משום מוגבלותם האינהרנטית: בקריאת טקסטים – כותב הטקסט אינו נוכח פיסית והכתיבה עד היום, שולחת נתחים של מידע ומגיעה לקורא בנתחים – היא אינה מיידית. בין אם מדובר בקריאת ספר ובין אם התכתבות בהודעות טקסט בטלפון. לכן, כל אמצעי התקשורת למרחק, מנסים לפצות על היעדר ברירת המחדל המובנית אצל כולנו להקשבה, בדרכים שונות. בשפה הכתובה למשל, הכנסנו פיצ'רים כמו סימני פיסוק, תיאורים וכיוב' על מנת לתת לקורא את החלקים החסרים בתמונה ולהוסיף ממד ממשי ורגשי. אלמלא שליטתו של הכותב בסימני פיסוק שמעטרים את המשפטים ונוסכים רגש, אלמלא יכולת הכותבים לתאר מצבים, טון שיחה, רגשות, כמו מקומות וחפצים – כל הפרשנות הייתה נותרת במוחו של הקורא ובכך הדיאדה שבתקשורת, הייתה מצטמצמת אנושות.

אנחנו מחווטים לתקשורת מלאה. על כל מרכיביה. כאשר אנו מחסירים מרכיב מהמכלול, האפקט דומה למכונית עם הכנה ל-4 גלגלים, שנוסעת רק על 3. היא אולי תצליח להעביר כך נסיעה למשך זמן מסוים, אך לא מעבר לכך. בסופו של דבר, היעדר האיזון יכריע אותה. תאונה תגיע.


מגיפה. כולם בבית. חזרנו לעבוד בדד. עכשיו ZOOM מככב. שיחות וידאו נמצאות כאן מספר שנים והקורונה הפכה אותן לצו השעה. השתתפתי באינספור שיחות ZOOM. אחד על אחד ובקבוצה. לאחר שנרגעה ההתלהבות שאפשר לשמור על קשר בזכות הטכנולוגיה, התחלתי לשים לב להתרחשויות שלא היו קורות בעולם האמיתי: לדוגמה, במהלך הרצאה שקולגה העביר לקבוצה קטנה של אנשים שלא מכירים אחד את השני ואף אינם חברים של המרצה, לפתע צופה אחד נעלם מהמסך ובמקומו התיישב זאטוט בן שנתיים שכל מה שעניין אותו היה להטיח שוב ושוב צעצוע במסך המחשב. אחר כך ראיתי אישה שבלי להתבלבל החלה לעשות ספונג'ה בבית לעייני כולם. יש עוד מלא דוגמאות. חלקן הגיעו לפנתאון סרטוני הפדיחות ברשתות החברתיות. מיותר לציין עד כמה התנהגויות אלו מסיחים את הצופים ואת המרצה. במפגש אמיתי, לקום וללכת באמצע, להתעסק בנייד תוך כדי הרצאה של מישהו, ללכת לשירותים תוך כדי, או להצטלם במיטה בשיער פרוע כי "לא יצאתי מהבית" – אלו יחשבו לכל הפחות מעשים חסרי נימוס.

אז איך זה שאנשים נחמדים, מנומסים שבעולם האמיתי לא יעלו על דעתם לעשות ספונג'ה תוך כדי הרצאה עושים זאת בווירטואלי? התשובה פשוטה – יש מפגש, אך הוא בחסר. חסר מפגש עיניים, חסר מתח, חסר של מחויבות לכללי התנהגות לא כתובים בין אנשים, כאשר הם חולקים מרחב פיסי משותף. המוח לא מסוגל "להביא" את השותפים במפגש הזום, למטבח בו אני יושבת במהלך המפגש הווירטואלי. המוח שלי ממפה את המציאות: אני במטבח לבדי, הקבוצה שאיתה אני משוחחת אינה נמצאת במטבח איתי, אלא בעולם אחר. אין מגע, אין מחויבות לכללים. המפגש וירטואלי ממוקם נמוך בסולם ההתחשבות הבינאישית. אנו נרשה לעצמנו לוותר על מיקוד, כי במציאות, אנחנו במרחב הפרטי שלנו, במטבח, בסלון שלנו. את זה המוח יודע יותר טוב מהכל. אוי ואבוי אם הוא ייתן משקל זהה בחשיבות המעמד למפגש הווירטואלי. דבר כזה עלול להעיד על בעיה נוירולוגית.


אלפי שנים חלפו מאז היתדות וההירוגליפים ועד הגעתן של טכנולוגיות מפגשי וידאו שלכאורה כוללים את מרבית מרכיבי התקשורת האנושית – כל אלפי שנים אלו ועדיין לא נמצא כלי שמחליף את האינטראקציה הבסיסית, הפיסית, של שני אנשים שעומדים אחד מול השני ומשוחחים על כוס קפה. המוח שלנו מקטלג את הווירטואלי כתת-מפגש, או מפגש בחסר. מה הבעיה עם זה? בדיוק כמו המכונית שנוסעת על 3 גלגלים אך בנויה ל-4 : ראשית אנו יוצאים מאיזון מערכות והופכים לאנטי סוציאליים, לנכים רגשית, לאנשים בודדים. הבדידות גוזלת מהאדם את הנראות - האלמנט המרכזי בחייו שמעניק תחושת קיימות. אדם בלתי נראה הוא אדם סובל. אין לו הכרה ואינו מרגיש את קיומו. יתכן ואם ניתן לווירטואלי לתפוס את מקומה של האינטראקציה הממשית באורח החיים ושגרת היום יום שלנו, נשלם מחיר חברתי עולמי כבד מאוד. עולם סוציופתי.

מצד שני, תעיד ההיסטוריה שהטכנולוגיה מתקדמת ולא עוצרת באף תמרור אזהרה. יתכן שטרנספורמציה מלאה או כמעט מלאה מתקשורת ממשית לווירטואלית תתממש. המחיר - וויתור מוחלט על אינטראקציה אנושית ביולוגית ופיסית והחלפתה בניכור חברתי גורף. יתכן שהאבולוציה תארגן את ארגז הכלים שלנו מחדש ולא נזדקק לגלגל הרביעי.

41 צפיות
Panthera
Thrive in your natural habitat

רחוב הארבעה 19, קומה 3, המגדל התיכון

תל אביב, ישראל

לפרטים והזמנת סיורים: 03-375.3000
hello@pantherapro.com

הזמנת סיור/פגישה ניתן לבצע און ליין, בלחיצה בבאנר הניווט העליון

חזרה למעלה
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle
  • linkdin