איזו מורשת את תרצי להנחיל לצאצאייך?
מסתבר שהתשובה לשאלה הזו, אינה חד משמעית בקרב נשים. לא נעים להודות, אך לצד התנועה העולמית לשחרור האישה, רוח ההעצמה הנשית, מחאות ודרישה להיות שוות, הזדחלה לה גם מגמה הפוכה, של חזרה לחיק המשפחה – נשים שבוחרות להישאר בבית ולגדל את הילדים, על חשבון התפתחותן האישית, המקצועית ועצמאותן הפיננסית.
בעידן המודרני, ואם נשים לרגע בצד את האלימות כלפי נשים, ההטרדות, שהמהפכה הפמיניסטית, הצליחה למגר רק במעט - נשים נקרעות בין האחריות לצאצאיהן, המסירות לבית ולזוגיות, לבין הקונספט שהן יותר מ - "אמא של" או אשת איש. הן נקרעות בין הרצון ליציבות ביתית ותפקיד המטפלת הראשית, לבין הידיעה שבנישואין, "לא לעולם חוסן" ובמוקדם או במאוחר, סיכוי רב שהן תצטרכנה להתנהל עצמאית בעולם. אישה במעמד הבינוני פלוס, יודעת שמשכורת אחת לא מספיקה בשביל להעניק לילדיה את הטוב ביותר. מעל הכל, היא רוצה להיות מודל חיובי לילדתה. רק שלעולם היא לא תדע מהו המודל הנכון. כל מה שיש לה זה מוסכמות מבית הוריה, כמה סיפורי השראה מליידי גלובס וספרי פסיכולוגיה שסותרים אחד את השני.
עד כה, הקונסטלציה שנשים מודרניות מצאו: רכישת השכלה ומקצוע ראויים, התברגות במשרה חצי נחשקת ובאמצע הדרך לתפקיד בכיר יותר ותובעני – הן פורשות לגדל את הצאצא הראשון, אחר כך את השני. אם לא פרשה, זה משום שהיא מחזיקה במשרה חלקית, עם אחריות חלקית ובשכר חלקי. אחת הדוגמאות המובהקות לכך, היא ההבדלים בשכר בין המגדרים בעולם הרפואה: נשים רופאות בוחרות התמחויות פחות יוקרתיות (משפחה, שיניים) ופחות מתגמלות ולא ששות למשרות ניהול, כדי שיוכלו לחזור בשעות גמישות הביתה, לילדים. לעומתן, רופאים גברים שולטים בראש טבלת השכר של רופאים, בהתמחויות יוקרה (כירורגיה, קרדיולוגיה) הדורשות מהם זמינות בשעות לא שעות ובמתח גבוה שאינו מותיר בהם אנרגיה לקרוא סיפור לילד לפני השינה. (רופאות עם גבולות, ידיעות אחרונות - https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4985786,00.html)
לפני המהפכה הפמיניסטית, אישה הייתה רכוש. בלי דעה גלויה, השכלה, זכות בחירה ואפילו נטולת בעלות על ילדיה. חלוקת התפקידים בתא המשפחתי הייתה ברורה: הוא מפרנס והיא מטפלת בבית ובילדים. משקל חשיבות התפקידים לא היה שקול. היא בעמדת נחיתות, תלויה בו. הוא הבוס. הכל יכול.
מטרת המהפכה הפמיניסטית, הייתה ועודנה, שחרור האישה מבעלות של גבר ודפוסי תרבות פטריארכליים, לטובת שוויון זכויות מגדרי. היום, בהתבוננות על העדפות של נשים בין קריירה או משפחה, אנחנו שואלות את עצמינו – באיזו מידה משתלם לנו לוותר על חסות ומימון הבעל עבור אוטונומיה והגשמה אישית? בשיקולי עלות תועלת – ככל שטענה לזכויות שוות, על בסיס היכולת לעשות את כל מה שגברים יכולים, הזכויות אליהן חתרה וקיבלה – העמיסו על אישה יותר מטלות ותחומי אחריות מבעבר. היא גם הורה במשרה מלאה וגם עובדת בחוץ במשרה מלאה. מעבר לנטל הכפול, האישה המודרנית אינה יודעת מה היא אמורה להיות קודם: רחם, אם, מטפלת, עזר כנגדו - או ישות עצמונית פרוגרסיבית. "יש לך בחירה" יאמרו לה. רק שהיא יודעת שלכל בחירה יתלווה מחיר כבד. בין אם תחזור להיות גרסתה הטרום פמיניסטית התלותית, על חשבון אוטונומיה ובין אם להיפך. כל נתיב פוסל לחלוטין את משנהו וכל אחד מהם, תובע קורבנותיו (לביטול עצמי הקישי #1, להתפוררות המשפחה/ ויתור עליה מראש הקישי #2)
שסועה בנפשה, היא תוהה אודות מהותה ומבקשת למצוא את הבחירה הנכונה. כיוון שלא ידועה אמת מוחלטת, אומרים לה – "שלבי בין העולמות. מצאי איזון". לעומתה, בהכללה, גברים לא נאלצים לבחור בין משפחה לקריירה. למעט אחוזים בודדים ובמדינות סקנדינביות, האחריות למצוא את הדרך לאזן בין מחויבותה העמוקה בת העידנים לגידול ילדיה, לבין קריאתה הפנימית המודרנית להתפתח, נישאת על כתפיה, לא על כתפיו. אגב, גם למחוקק לא ממש אכפת. הוא לא אישה.
אז שילוב?
המסלול שרוב הנשים בוחרות בו. ספוילר - יחידות סגולה צולחות אותו, או מתכחשות למחיר שהן משלמות. משמעות השילוב: לא משנה מה תעשי, נדפקת: אם יש לך ילדים, את לא תהיי שם גם כשתהיי שם. זוגיות תרגיש כמיזוג בין שתי חברות בע"מ. בניסיונך לפצות, את תוותרי על עולמותיך הפנימיים, חשקיך וכל מה ששומר עליך שפויה וממלא מצברים. את תאחזי במשרתך בעיקר כדי לשלם עבור המטפלת. אם הנך בעלת עסק עצמאי, או אשת מקצוע על מסלול צמיחה – לא תוכלי להשקיע את המיטב שבך ואת מלוא השעות, כי יש לך משרה נוספת – הבית. כאן, העסק הפרטי שלך לא ישלם שום מחיר, רק משום שאין רווחים. מה שכן, את תהפכי לד"ר במדעי הג'ינגול.
אבל היי...קטן עלינו הנשים. אנחנו מתורגלות גנטית לזרום ולשלב. למשל, רק אישה מסוגלת לעמוד בתקנים חברתיים מחמירים והיפוכם: שמרי על בריאותך גברת. את חייבת פעילות גופנית, רק תדאגי לישון לפחות 6 שעות בלילה בין קשיי הרדמות בגלל מחשבות טורדניות, גלי חום, נחירות, שלפוחית ערנית, ילדים מתעוררים והכלב שגונב לך את השמיכה וזאת, אם הצלחת להירדם בלי בונדורמין. אל תהיי בלחץ אבל תספיקי ה-כל. את חייבת לחייך כשהילדים מוציאים אותך מדעתך. עליך להתנהל בתוך הטרפת של יומך הדחוס, מבלי להרפות מהתבוננות פנימית שלווה לתוך המהות שלך, רק כדי למצוא דרך לסלוח לעצמך על שצרחת על הילדים (כמו כל בוקר וכל ערב, על אותם דברים). היי "בודהא" נדיבה ואדיבה כלפי עצמך וסובביך כשהם לא סופרים אותך ואת מאמציך עבורם, את הרי אשת חיל ויכולה להכיל עוד ועוד (חרא) כי את רחם, (פח אשפה). הקפידי על מראה מצודד בטבעיות, מהסוג שאינו תוצאה של זמן וכסף לספורט, לשינה, לתזונה בריאה, לפדי-מני, לבוטוקס, למספרה, לאיפור, לשופינג, למכון שיזוף. תשלימי עם הגוף שלך ובעיקר עם 2 הק"ג העודפים, כי את יפה כפי שאת (משהו שלמדת מהטפות של נשים שדופות ויפות, שנשואות לכסף גדול והבינו שתמיד הוא יעדיף גרסה צעירה שלך). מצאי את האושר בתוכך, או לפחות את ההגדרה בויקיפדיה. לעולם אל תורידי הילוך, אל תראי סימני שבירה ובכל בוקר תגידי תודה על מה שיש לך. חייך דבש ואת לא קורבן! האחריות בידייך. את אישה מודרנית שיכולה לבחור לעשות משהו אחר עם חייך. אאאאההההה.... הולד איט! האמנם? אפשר לקום וללכת? לאן בדיוק? לכיוון הנבלה או לכיוון הטרפה?
התרבות והקודים החברתיים שגברים ונשים כאחד, מחזיקים בהם: קדושת התא המשפחתי, אלוהים, המחויבות לזוגיות יציבה ומוצלחת, הדאגה לצאצאים בריאים בגוף ובנפש - מול האדרת היזמות, ההגשמה העצמית, מודל היופי, מרדף אחרי אושר.. משחר ההיסטוריה, כל עולם הנורמות והערכים מוכתב על ידי גברים. אין כאן הטלת אשמה. כך התארגנו הדברים בכדור הארץ. אבולוציה נו. השאלה המתבקשת היא, האם הפמיניזם חילץ נשים מקודים אלו ואפשר להן לנסח כללים חדשים, להביא משהו אחר לעגלת הנורמות, או שמא הפמיניזם שיחק לידי הקודים הקיימים וכל מה שהמהפכה הפמיניסטית עשתה למעשה הוא, שבשם החתירה לשוויון, נשים רק לקחו על עצמן חובות אשר לפני כן היו פטורות מהן? אולי "סנדלנו" את עצמינו? הייתכן שנשים עדיין לא מצאו את הקול שלהן ובכלל לא ניסחו נורמות וערכים משלהן? האם ניתן לייצר קודים חפים מהתנגדות לישן ולקיים? מאידך, יתכן שזה טיבו של תהליך והמצב הנוכחי, הוא שלב ביניים הכרחי בדרך למצב הבא.
חישוב מסלול מחדש
אולי לא רק היא, זו שצריכה לאזן ולשלב? אלא היא, בשילוב ידיים עם החברה כולה, על סך מוסכמותיה ותרבותה, צריכים להשתנות, על מנת לאפשר לנשים לבחור באמת, בפחות אשמה וגם על מנת שהמחירים אותה משלמת אישה ומשפחתה - יפחתו. כי התחושה בקרב נשים רבות, כשהן בפתחה של בחירה, היא שאין זו בחירה בין נתיבי צמיחה ולא בין "מה הכי נכון לי ולמשפחתי", אלא בין אילו מחירים לשלם. והן לבד שם בהחלטה. בשלב כזה או אחר, הקושי לבחור נתיב אחד מועדף והקושי לשלב, יוביל נשים לקיפאון ומשם הדרך לרגרסיה חברתית וקריסת מערכות כוללת, היא בלתי נמנעת.
כאשר נשים מהוות למעלה מ-50% מאוכלוסיית העולם, אך מחזיקות ב-1% בלבד מההון בעולם, כאשר כ- 40% מהסטרטאפים המחפשים משקיעים שייכים לנשים ורק 2% מהם זוכים למימון, כאשר הקול הנשי מודר כמעט לחלוטין משולחן הדיונים הציבורי והפרטי, כאשר הטרדה מינית פוגשת כל אישה יותר מפעם אחת בחייה – אז העובדה שאשה יכולה להיות פרופסורית, טייסת, מנכ"לית מעולה, אינה כזו מרגשת. הפמיניזם פרץ כשלנשים נמאס להיות מחוץ למשחק המעניין וכי נמאס להן להיות חפץ שלו, נטולות זכויות על גופן וילדיהן, נשבר להן להיות בבעלות של.. אז חשבנו שאם נוכיח להם ולעצמינו שאם רק נעשה גם את מה שהם יכולים לעשות, בנוסף למה שרק אנחנו יכולות לו, מצבנו ישתנה ונזכה לכבוד, הערכה, זכויות שוות. גורנישט. התקדמנו קצת, אין ספק. אבל לא זזנו מילימטר בכל מה שקשור להחפצה, לבעלות, אלימות, אונס. נשארנו חפץ.
נשים - מה עלינו לעשות?
להסתכל לאבסורד אליו פסענו ובכנות, להיזכר מהם המשאבים המוטבעים בנו, לקבל את הקטבים של מציאותינו, לשחרר את האשמה אך לא את האחריות. עלינו לחתור להשפעה ציבורית, כלכלית, פוליטית וחברתית, כדי שלא נסתפק בתחנונים לשוויון זכויות, פנטזיות על מדינה ללא הדרת נשים. כשנגיע לטופ, לא נצטרך מחאות. כי כשנעמוד בקצה הפירמידה, במספרים גדולים, לא נהיה תלויות בקודים הפטריארכליים שהם התרבות בה גדלנו.
לכן, עלינו להצטיין היום יותר מתמיד. אנחנו צריכות לחבור יחד ולהיזכר באיכויות שלנו כנשים. ואנחנו חייבות כסף גדול! הרי "בעלת המאה היא בעלת הדעה". אם נעשה כך, נשפיע מיד, במו ידינו ובלי לבקש טובות מהממסד. הילדים שלנו יגדלו בעולם מאוזן בו גברים ונשים יחד, ימצאו את הדרך לשלב ידיים באמת. עולם בו מטלת השילוב והאיזון אינה רק בידיה של פמיניסטית, אלא גם של בן זוגה.
עוד באותו עניין: טור של ד"ר שלי רקובר (2012, פסיכולוגיה עברית) , בתגובה לטור של אן מרי סלוטר (2012, אטלנטיק). https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2820